- דו קרב / דויד גרוסמן, 78 עמ', ציון: 4 כוכבים, מנוקד.היינו שלושה: רמי, שהיה הכי חזק בכיתה ; אמנון, שהיה אמיץ כמו טייס יפני וידע להזיז את האוזניים ; ואני.
לא. לא טוב.
היינו שבעה. שבעה נערים עשויים ללא חת. בלשים מבריקים, חדי עין. גם כלב היה איתנו, כמובן (איך אפשר אחרת?) ; כלב גדול ונבון, שבשעת הצורך יודע לירות באקדח ויודע לשקר בלי להסמיק. יחד איתו היינו בלתי מנוצחים, בלתי...
לא.
לא היינו שלושה ולא שבעה, ועל כלב אין מה לדבר. הייתי לבדי. רק אני. אולי - לו היה שם עוד מישהו - הייתי מרגיש בטוח יותר שם, מתחת למיטה בבית האבות שבשכונת בית הכרם, כששכבתי והמתנתי לבריון הנורא של בית הספר לרפואה מהידלברג שבגרמניה.
דויד, נער ירושלמי בן 12, מסובך בפרשה מוזרה ומסוכנת: שני זקנים כבני 75 עומדים להרוג זה את זה למול עיניו, על פי כל כללי הדו קרב, בגלל אהבתם לאשה שמתה לפני שנים רבות. היה או לא היה? האם באמת התרחש הסיפור הזה בירושלים? האם באמת רץ דויד ועמד בדיוק ביו שני האקדחים שעמדו לירות? האם הצליח למנוע את הדו קרב הקטלני? והיכן הוא בדיוק הגבול הדק שבין המציאות לבין המאורעות שבספר? ואולי אין כל גבול ביניהם? דבר אחד ברור: כשמסיימים לקרוא את "דו קרב", רוצים מאוד להאמין שאין גבול כזה, שכל מה שמתואר בספור הזה אכן קרה, שכל מעשה האהבה והקנאה והפחד הזה - הלואי וקרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה